כבר ב-1889, הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה טען ש״חוש הריח הוא אחד מכלינו המעודנים ביותר״ והפציר בקוראותיו ובקוראיו להשתמש בו יותר, במיוחד במדעי הרוח. ניטשה טען זאת בתגובה לכך שעד אז, המחשבה המערבית לרוב התעלמה מחוש הריח או הפחיתה מערכו. אך חוש הריח הוא אכן, כפי שניבא ניטשה, כלי עדין ומדויק, שמאפשר לנו להבחין, בין היתר, באחרוּת ובהבדלים – שאי אפשר היה לזהות בלעדיו. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שריח הוא סמן חשוב להגדרה של קבוצות חברתיות שונות, ושהוא משחק תפקיד משמעותי בתהליך של הגדרת זהות אישית. ריח, בנוסף להכל, הוא גם החוש שהכי קשה לבטא במילים – ולכן הוא משמש כמקרה בוחן ייחודי עבור האסטרטגיות היצירתיות שיצירות ספרות פיתחו כדי להתמודד עם מה שחומק מהשפה האנושית, או במילים אחרות, עם ה״אחר״ של הספרות. בקורס זה נתוודע יחד למאמרי מפתח מהתחום העולה של ״לימודי ריח״ במדעי הרוח, ונבחן דרכם את הקשר של חוש הריח לשפה, לספרות, ליחסי כוח ולפוליטיקה – מגדרית, אתנית ולאומית. נשוחח על התובנות הללו באמצעות קריאה ביצירות נבחרות מהקאנון של הספרות האיטלקית – מיצירות של דנטה אליגיירי ללודיביקו אריוסטו, אלזה מורנטה, איטאלו קאלוינו ואלנה פרנטה, כולן יצירות שבהן יש לחוש הריח תפקיד מרכזי. נבחן את האופן שבו היוצרות/ים האלו השתמשו בחוש הריח ובריחות, ונשאל: אילו אחרוּיות באות לידי ביטוי ע״י השימוש בריח בספרות? מדוע ריח ביצירות האלו וביצירות אחרות לרוב מיוחס לנשים או למיעוטים? מהו התפקיד הייחודי של הריח בספרות איטלקית בהשוואה לספרויות אחרות? וכיצד, אם בכלל, הקריאה והמחשבה על ריח בספרות עוזרת לנו להבין טוב יותר אחרוּת ואחרים/ות?